Il faut sauver le soldat Shalit – Haaretz 02/07/2010

haaretz-150x42Voici la version en hébreu du texte de Bernard-Henri Lévy « Il faut sauver le soldat Shalit » paru dans le Point, Le Huffington Post, el Pais, le Corriere della Sera.
A voir aussi la vidéo de l’allocution de Bernard-Henri Lévy le 22 juin dernier sur le parvis des Droits de l’Homme, Place du Trocadéro, pour demander la libération de Gilad Shalit.
Pour tous ceux qui ont dans leur cœur une place pour le soldat Gilad Shalit, détenu en otage depuis quatre ans par les fascislamistes du Hamas.
Liliane Lazar

_____________________________________________________________

מה פשר סערת הרגשות המלווה את פרשת החייל גלעד שליט? האין זה מטבען של מלחמות לייצר שבויים, והאם אין הטנקיסט שנחטף ביוני 2006 שבוי ככל השבויים?
ובכן, זה בדיוק העניין – הוא לא. כי יש היום אמנות בינלאומיות המסדירות את תנאי החזקתם של שבויי מלחמה, והעובדה ששליט כלוא כבר ארבע שנים במקום עלום, שהצלב האדום הבינלאומי, המקיים ביקורים סדירים אצל האסירים הפלסטינים בבתי כלא ישראליים, לא קיבל מעולם רשות לבקרו, היא בבחינת הפרה בוטה של אותן אמנות.
אך מעל לכל אסור לנו להפסיק לשנן: שליט לא נשבה בעיצומו של קרב, אלא במהלך פשיטה בשטח ישראל ובעת שישראל, שכבר נסוגה מרצועת עזה, חיה בשלום עם שכנתה. במלים אחרות, להשתמש בביטוי « שבוי מלחמה » פירושו להניח שבין שישראל מחזיקה בשטח כבוש ובין שהיא נסוגה ממנו, אין כל הבדל בעוצמת השנאה שחושבים שראוי לרחוש לה; פירושו להסכים עם ההנחה שישראל שרויה במלחמה גם כששורר שלום, או שיש להילחם בישראל כי ישראל היא ישראל. ואם לא מקבלים זאת, אם דוחים תפישה זו, שהיא מהות תפישתו של החמאס, והנה – אם למלים יש משמעות – תפישה של מלחמה טוטלית, הרי שיש להתחיל לשנות לחלוטין את הרטוריקה והמינוח.
שליט אינו שבוי מלחמה, אלא בן ערובה. גורלו אינו זהה סימטרית לזה של אסיר פלסטיני, אלא לגורלו של חטוף המוחזק למטרות מיקוח. ועל כן צריך להגן עליו כפי שמגינים על בני ערובה הנמצאים בידי ארגון FARC הקולומביאני, בידי הלובים או האיראנים. צריך להגן עליו בעוצמה דומה לזו שהושקעה, נניח, בשחרור קלוטילד רייס מאיראן, או אינגריד בטאנקור מידי מורדי ה-FARC בקולומביה.
בן ערובה או שבוי, אין זה משנה: מדוע קמה מהומה גדולה כל כך בעניין אדם אחד? מדוע מתמקדים באדם שאין לו « חשיבות קולקטיבית », « אדם ומלואו, עשוי מכל בני האדם, שווה לכל, וכל אדם שווה לו » (מתוך « המלים » מאת ז’אן פול סארטר, מצרפתית: משה מרון, ספרית פועלים). ובכן, דווקא משום ששליט אינו סתם אדם – וקורה לו מה שקורה לפעמים ליחידים הנקלעים לשדות המתח הגבוה של ההיסטוריה האוניוורסלית והופכים לפתע לקולטן של מתיחות זו, לכולא הברקים הנפלטים ממנה – נקודות המגע בין הכוחות הפועלים בשטח במצב נתון נפגשות ומתרחקות.
כאלה היו מתנגדי המשטר בעידן הקומוניסטי, כאלה הם נרדפי המשטרים בסין או בבורמה היום. כזה הוא גלעד שליט. גבר בעל פני ילד המגלם, בעל כורחו, את האלימות האין סופית של החמאס, מחסלם הבלתי צפוי של התומכים בו; את הציניות של « פעילים הומניטריים », דוגמת אלה שהשתתפו במשט הטורקי, שסירבו לקבל לידם מכתב מבני משפחתו; או אותה איפה ואיפה שבעטיה הוא אינו זוכה לנחשולי האהדה שמהם נהנתה בשעתו בטאנקור, למשל.
האם אזרח ישראלי-צרפתי שווה פחות מאזרחית קולומביאנית-צרפתייה? האם די בזהות הישראלית כדי להפוך אותו לנחות? למה צריך לייחס, אם נדקדק בפרטים, את העובדה שדיוקנו לא נתלה לצד דיוקן הקולומביאנית ההירואית בחזית בניין העירייה בפאריס? וכיצד אפשר להסביר שבפארק הרובע ה-12, שם הוא הוצב לבסוף, הפך דיוקנו מושא להרס בלתי פוסק בידי ונדלים שאינם באים על עונשם? שליט, הסמל. שליט, כמראה.
והשאלה האחרונה, זו הנוגעת למחיר שמוכנים לכאורה הישראלים לשלם בעד שחרור החייל שלהם, העומד על מאות, מדברים גם על אלף, רוצחים בכוח, שיוכלו לצאת לחופשי.
זה לא התחיל היום. כבר ב-1982 שיחררה ישראל 4,700 לוחמים שהוחזקו במחנה אנסאר בתמורה לשחרור שמונה מחייליה. ב-1985 היא הוציאה לחופשי כ-1,150 איש (בהם מייסד החמאס, השייח אחמד יאסין) בתמורה לשלושה מאנשיה. שלא לדבר על גופותיהם של אלדד רגב ואהוד גולדווסר, שנהרגו בראשית מלחמת לבנון האחרונה, שתמורתן שיחררה ישראל ב-2008 אנשי חיזבאללה, שחלקם נידונו לעונשים כבדים ביותר.
הרעיון הוא פשוט, והוא מהווה תעודת כבוד לישראל: אל מול האכזריות, בראש ובראשונה אכזריותה של טובת המדינה, אל מול מנגנון המפלצות הקרות ועצלותן המחרידה, אל מול חוסר הפשרנות הקפוא שהסופר האיטלקי לאונרדו שאשה לא היסס להגדירה (למחרת חטיפתו של אלדו מורו בידי הבריגדות האדומות ולנוכח מורך הלב שהפגינו « חבריו ») « הפנים האחרות של הטרור » – מול כל אלה, צו קטגורי שעליו אין עוררין: בין הפרט למדינה, יש לבחור תמיד בפרט. בין סבלו של היחיד לטלטלת הישות הגדולה, יש לתת תמיד העדפה ליחיד. בן אדם אולי אינו שווה כלום, אבל כלום – בעיקר לא גאווה טווסית המנפחת את בית החזה של הכלל – אינו שווה הקרבת אדם. הצילו את החייל שליט.

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך


Tags : , , , , , , ,

Classés dans :,