« Ma Jérusalem », par Bernard-Henri Lévy (Yediohot Aharonot, le 23 juin 2017)

27 juin 2017

« Association libre autour du thème : Ma Jérusalem ».

C’est la belle contrainte d’écriture que le journal israélien, « Yediot Aharonot », a proposé à de prestigieux invités dans le cadre de l’édition d’un numéro spécial consacré à la cité.

C’est donc aux côtés de Reuben Rivlin, le Président de l’Etat Hébreu, de l’actrice Maïm Bialik, de Uri Malmilian, footballeur de légende au Beitar Jérusalem, de Miriam Naor, Présidente de la cour suprême de justice d’Israël, ou encore du musicien Sha’anan Street, que Bernard-Henri Lévy a publié le 23 juin dernier le court texte ci-dessous, à retrouver en français, en anglais et en hébreu, consacré à Yerushaláyim, la ville 3 fois sainte.

Aline LBK

« Béatitude et attente. Quiétude et espérance. Temps immobile et suspendu. Ville-signe. Violence du calme. Ville de la conversion, c’est-à-dire du retournement. Lumière aveugle. Catégorie du monde et de l’être, de l’espace et de l’esprit. Histoire et contre-Histoire. Prise dans la trame des jours et hors de cette trame. Théâtre et enjeu de la guerre contemporaine de tous (ou presque) contre tous – et prolégomène, en même temps, à toute paix future.

Mon ami Benny Lévy, peu de temps avant sa mort, disait (je cite de mémoire) : « seule la pierre de Jérusalem m’apaise ». Ce fut, dès mes premiers pas, mon cas. Et le fait est que je ne séjourne jamais en Israël sans prendre le temps de venir, au moins quelques heures, dans la seule ville du pays dont Yehoshua Leibowitz disait qu’elle était ontologiquement non-négociable.

Dès 1984, dans mon premier roman qui s’intitulait Le Diable en tête, j’imaginais un héros qui finissait sa vie à Jérusalem. Il s’appelait Benjamin, et c’était tout un programme. Je n’en suis évidemment pas là. Mais c’est l’arrière-pensée dont je sais que, d’une manière ou d’une autre, elle finira par venir à l’idée. Disons, plus exactement : je pense que Jérusalem sera, un jour, le lieu de ma dernière longue et belle aventure de vivant. «

————–

» Joy and anticipation. Serenity and hope. Time stands still, as if hanging in the air. A city-sign. The violence in the calm. A city of conversion—in other words, of reversal. Blind light. A category of the world and of the entity, of the space and of the spirit. History and counter-history. In the daily routine and outside the daily routine. The arena and center of the contemporary war of (almost) all against all—and, simultaneously, a necessary introduction of any future peace.

My friend Benny Levy, shortly before he died, said to me (and I quote from my memory): “The Jerusalem stone is the only thing that calms me down.” It was the same for me, from the very first moment. I can’t visit Israel without staying, even for a few hours, in the only city in the country which, according to Yeshayahu Leibowitz, is non-negotiable from an ontological perspective.

In 1984, the hero of the first novel I wrote, which was called Le Diable en tête (The Devil in the Mind), ended his days in Jerusalem. His name was Benjamin and he was sort of a future plan. I am not there yet, for course, but it’s a thought that has crossed my mind and I know that, one way or another, it will shape into an idea. To be more accurate, I believe that Jerusalem will one day be the place of the last long and beautiful adventure of my life. «

——————

ברנאר־אנרי לוי, פילוסוף וסופר

המקום האחרון בחיי

אושר וציפייה. שלווה ותקווה. הזמן עומד מלכת, כמו תלוי באוויר. עיר־סימן. האלימות שבשקט. עיר של המרה, כלומר של היפוך. אור עיוור. קטגוריה של העולם ושל הישות, של החלל ושל הרוח. היסטוריה והיסטוריית נגד. בשגרת היומיום ומחוצה לה. זירה ומוקד המלחמה העכשווית של כולם (כמעט) נגד כולם – ובו זמנית הקדמה הכרחית לכל שלום עתידי. ידידי בני לוי, קצת לפני מותו, אמר לי (ואני מצטט מזכרוני): « רק האבן הירושלמית מרגיעה אותי ». כך היה גם עבורי, מהרגע הראשון. אינני יכול לבקר בישראל מבלי לשהות, אפילו כמה שעות, בעיר היחידה במדינה שעליה אמר יהושע ליבוביץ’ שהיא אינה ניתנת למשא ומתן מבחינה אונטולוגית.

כבר ב־1984, ברומן הראשון שכתבתי, ושנקרא « השטן בראש », הגיבור שדמיינתי סיים את חייו בירושלים. שמו היה בנימין והוא מעין תוכנית עתידית. אני, כמובן, עדיין לא שם. אבל זו מחשבה המנקרת בפינה בראשי ואני יודע, שבצורה זו או אחרת, היא תתגלם לרעיון. אם לומר זאת באופן יותר מדויק: אני חושב שירושלים תהיה, יום אחד, המקום האחרון בהרפתקה הארוכה והיפה של חיי

http://www.yediot.co.il/articles/0,7340,L-4955889,00.html